בחוק הראשון דיברנו על רגע הבחירה, על הצעד שבו אתה אומר: “זו הדרך שלי, זו האחריות שלי.” 

אבל אחריות אמיתית איננה האשמה עצמית, ולא ניסיון “להכריח את עצמך להשתנות”. 

אחריות היא לא להלקות את עצמך על מה שהיה, אלא להסכים להיות נוכח עם מה שיש עכשיו. 

כשאתם מפסיקים לנסות לתקן את עצמכם מתוך בושה או אשמה, אתם מפנים מקום לאנרגיה של יצירה. 

רוב האנשים מזהים אחריות כאילו כל העולם על הכתפיים שלהם כמו משקולת המחוברת לעבר. 

אבל כאשר אנחנו לוקחים אחריות: ״אני יצרתי את זה״ בלי המשקל של העבר, אנחנו לוקחים את הכוח חזרה אלינו, אם יצרתי אני יכול גם לפרק וליצור משהו חדש. 

כל פעם שאתה אומר “זו הבחירה שלי”, אתה יוצר שביל חדש במוח, שביל שבו אתם לא מגיבים מתוך פחד – אלא מתוך מודעות. 

אחריות אמיתית אינה שליטה, היא הקשבה. היא האפשרות להישאר פתוח גם כשהסערה חזקה, ולהגיב ממקום רגוע. 

ברגע שאתם מפסיקים להאשים את עצמכם או אחרים, המציאות שלכם מתחילה להיפתח. 

האנרגיה שהייתה כבולה בביקורת משתחררת, והופכת לכוח שמשנה את החיים שלך מבפנים.